יוגה קלאסית בעולם המודרני -חלק ראשון

אני עוצם עיניים, הגב זקוף, הנשימה הופכת מעודנת ושקטה.

משהו דומם יותר מופיע. איזושהי מתיקות שאין לה שם.

ההפוגה הסתיימה, אני קד כהכרת תודה על הרגע ועל השקט ועל המרחב.

הטלפון מצלצל, המכונית צופרת, הילד בוכה, האותיות על דף המשימות שלי פתאום גדולות יותר.

הרגע השקט חלף ופתאום הרעש חזר ומתוך ההתבהרות שנוצרה הוא רק נשמע חזק יותר.

לפני רגע הייתי מיוצב זקוף ודומם, עכשיו הכל קורס.

המפגש הזה בין הקצוות מטלטל אותי.

עכשיו אני כועס, הכישלון מכעיס אותי. אני מאשים את הנסיבות- את העבודה, את המשפחה, את העולם. כולם יחד אשמים שאין לי את השקט. אני מאשים את עצמי על כמה מהר השקט חלף. כמה שברירי מצב התודעה שלי.

המורה הראשון שתרגלתי איתו יוגה בהודו אמר בשיחה שככל שהתרגול מעמיק כך הופך היוגי רגיש וחשוף יותר.

בדרך המסורתית אותו יוגי היה נסוג מן העולם כדי להימנע מלהיחשף לכל זה, לסגת פנימה.

אנחנו מתרגלים בתוך העולם שבימינו הוא הרבה יותר רועש ותזזיתי.

איך מיישבים את הדיסוננס הזה? האם צריך לתרגל יוגה רדודה יותר, פיזית יותר, בשביל להימנע מהרגישות? האם תנאי לתרגול של יוגה עמוקה וקלאסית הוא אכן היפרדות מהבלות העולם?

אולי יש דרך אחרת שתאפשר תנועה קשובה וממורכזת בתוך העולם?...

המשך בחלקים הבאים :)